<h1>השגות הרז"ה על בעלי הנפש להראב"ד שער תיקון הוסתות</h1>
<h2>דף י:</h2>
עוד כתב הרב רוב דמים שבאשה טמאים. ואשכחן דסמוך רבנן עליה דהאי רובא אפילו לקולא, דתניא קשתה שנים ושלישי הפילה וכו' [עכ"ל הראב"ד]. ואני אומר שאין בזו שום ראיה, דכי אמרינן אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם בלא דם טמא קאמרינן, וכיון דאי אפשר אין אנו צריכין לראות הדם. והרי מצינו בהלכות גדולות דחשו רבנן בכולהו נשי דלמא משלמת דם טמא לדם טהור, אלמא ליכא למיסמך על הדין רובא להקל. ואף תקנת רבי בשדות [ס"ו ע"א] דאתקין ראתה שנים תשב ששה והן, פירשוה המפרשים אי משום דילמא יום ראשון דם טהור הוה. ואף הוא אומר כשטמא אוי לי שמא טעיתי [כ' ע"ב], ולא סמך על רובה. וגדולה מכל אלו, שלא מנאה ר' יוחנן באותן מקומות שהלכו חכמים אחר הרוב ועשאוה כודאי [י"ח ע"א]. זה ראיה לדברינו דכי אמרינן א"א לפתיחת הקבר בלא דם, בלא דם טמא קאמרינן, ולא משום דעל רובא סמכינן. ואנו תמהים האיך הניח חשש דם טהור וחשש לשופעת ומדלפת, אי דחזיא ושפעה כנהרא ליתא כלל [י' ע"ב], ומדלפת נמי מיעוטא דמעוטא הוא ולא שכיח. עוד כתב הלכך הוו להו כל ימי העונה כיום אחד ושעה אחת. ואפילו לרבי יוסי דמיקל בעונות הוסתות, בשעת הוסת מודה דחיישא [עכ"ל הראב"ד]. והא איהו הוא דכתב ברואה ראיה מרובה מתוך הנץ החמה, דבתר תחלת ראיה אזלינן ואסורה בלילה ומותרת ביום, ואם הכל (בשעה) [כשעה] אחת הרי זה אסורה בין ביום ובין בלילה, ואפילו לרבי יוסי, וכל שכן לרבי יהודא. ואם אנו חוששין לכל הנשים לשופעת ומדלפת, אזיל ליה שיעוריה דרבא דאמר וכמה עונה [ס"ג ע"ב], הואיל והכל (בשעה) [כשעה] אחת הרי כל הנשים אסורות יום ולילה ויותר מהמה, אלא ודאי שאין לחוש אלא לתחילת הראיה, ומכאן ואילך דמים שבתוך ימי נדתה הם, ואינה קובעת בהם וסת כדאסיקנא בסוף פרק בנות כותים [ל"ט ע"ב]. וא"ת דילמא מיקבע הוא דלא קבעא אבל מיחש חיישא. ליתא, דתנן [י"א ע"א] אף על פי שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה, ומדשקלינן וטרינן עלה בגמרא ילפינן שאינה צריכה בדיקה כלל לא לקבוע ולא לחוש, היכא דחזיא ממעיין פתוח, לפי שכל הדמים מפתח המעין הם שופעים.
<h2>דף יא.</h2>
עוד כתב הרב יש וסתות שהן מגופה שהן תלויין במעשה ובימים, כגון אכלה שום וראתה אכלה בצל וראתה כסכסה פלפלין וראתה קפצה וראתה, כיון שקבעה שלש פעמים הרי זה וסת. מיהו הנך כיון דמחמת אונסא קאתו, לא קבעא לא בימים לחודייהו ולא בקפיצות ואכילות לחודייהו, דתניא כל שתקבענה מחמת אונס אפילו כמה פעמים לא קבעה לה וסת. עד כאן דברי הרב. ונראה מדבריו שזה כלל גדול לאכילות ולקפיצות, שאינן קובעות לעולם אלא בימים ובקפיצות אי נמי בימים ובאכילות. ואנו אין לנו כן, דלא אקרי אונס אלא קפיצה בלבד וכיוצא בה, כל דבר שאינה עושה אותו מדעתה אלא על כרחה, אבל אכילת שום ובצל שהוא מאכל תאוה, וכל דבר שהיא עושה אותו מדעתה להנאתה, אין זה נקרא אונס. תדע דהא לא אותבינן מההיא ברייתא עליה דשמואל דאמר למה שלא מנו חכמים שלשה, אלמא כה"ג לא אונס הוא. וכן מפורש בתוספתא [פ"א ה"ב] אי זהו אונס, קפצה או חלתה או הכה בעלה או נשאה משאוי כבד וראתה זהו אונס. ואע"פ שהמאכל והמשתה נקרא אונס לענין זב [זבים פ"ב מ"ב], [הוא] מפני שגרם לו חולי, אבל לענין ראית נדה שהדמים יפים לאשה [ס"ד ע"ב] לא מצינו שנקרא מאכל ומשתה אונס, אלא כמו שמפורש בתוספתא שהזכרנו. ועוד אפילו קפיצות נמי שאמרו בהן שאינן וסת עד שתקבע בימים ובקפיצות, לא אמרו אלא כגון דקפצה בחד בשבא וחזאי והדר קפצה בחד בשבא וחזאי, וה"ה לריש ירחא וריש ירחא, כיון שהרכיבה מתחלה קביעות הקפיצות עם קביעות הימים לא קבעה בהני קפיצות לחודייהו אלא בימים ובקפיצות בהדדי, אבל אם מתחילה קפצה וראתה קפצה וראתה בלא קביעת הימים אלא בכל יום המזדמן לה, קבעה לה וסת. ודאוקימנא בגמרא לא קבעה לימים לחודייהו ולקפיצות לחודייהו, תריצתא דברייתא הוא דתניא אפילו כמה פעמים לא קבעה לה וסת, ולא הויא אוקימתא לשמעתא, דרב הונא לא איירי בוסת מורכבת אלא בוסת פשוטה, כגון שקפצה וראתה קפצה וראתה בכל יום שנזדמן לה, והרי היא קובעת וסת לקפיצות לחודייהו. ויש לנו ראיה בזה מדאשכחן ליה לרב הונא גופיה דאמר בפרק כל היד [ט"ו ע"ב] לא שנו אלא שאין לה וסת לימים ויש לה וסת לקפיצות, דכיון דבמעשה תליא מילתא וכו', אלמא יש קביעות וסת לקפיצות בלא ימים ובמעשה בלבד הדבר תלוי. ונראין הדברים דמאי דקתנינן בברייתא דה"ה לכל וסת התלוי במעשה ואפילו שלא באונס, אלא אונס איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא הוא הגורם ולימים לא ניחוש, קמשמע לן דלא קבעה וסת לקפיצות לחודייהו, והיינו דאמרינן עלה לימים פשיטא, מכלל דקפיצות לחודייהו לאו פשיטא הוא, שהם עיקר הגורם.
<h2>דף טז.</h2>
מ"ש הרב דיוצא לדרך פוקד אשתו ואפילו סמוך לוסתה כדגרסינן ביבמות, והוא פריש לה בביאה ממש. ליתא, ואין הפקידה אלא פקודת שלום ונטילת רשות בלבד, ואפילו באשתו נדה. והכי גרסינן לה ביבמות בספרים מדוקדקים. ועונה שאמרו לא לעונת הוסת, [אלא לעונת] יציאתו לדרך. ומה שהגיהו בספרים אפילו סמוך לוסתה אע"ג דאמר רבא חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה עונה, הגהה הוא שהוגהה משמו של ר' יצחק דמרן לוי ז"ל, וליתא כל עיקר, ולא נמצאת בספר ישן מעולם. ואין לי בזה להאריך, הלא כתובה על ספר הישר. עוד כתב הרב וקי"ל כרבי יהודה דאמר כל היום שלה ומאי כל היום עונת היום. והני מילי בשרגילה לראות ביום [עכ"ל הראב"ד]. נראה מדברי הרב שהוא מפרש כל היום שלה לאיסור, וברגילה למחזי בתחלת יממא, וכן כל הלילה שלה לאיסור, וברגילה למחזי בסוף ליליא. ואנן איפכא מפרשינן לה, ומאי כל היום שלה, להתיר, מכלל שהיא אסורה בלילה, וברגילה למחזי בסוף ליליא, וכן הלילה שלה להתיר, מכלל שהיא אסורה ביום, וברגילה למיחזי בתחלת יממא. ראיה לדברינו מדתנן בפרק תינוקת [ס"ד ע"ב] ראתה ועודה בבית אביה, בית שמאי אומרים נותנין לה בעילת מצוה, ובית הלל אומרים כל הלילה שלה, אלמא כל שלה להתיר הוא. ותו לא מידי.
<h2>דף לט:</h2>
עוד כתב הרב והשתא דאמרינן דראיית עשרין וחמשא חיישא לה, אי חזיא הכי תלתא זימני קבעה לה וסת לעשרין וחמשא ולריש ירחא. והא דאמרינן דאין אשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה, לא מבעיא היכא דכולהו תלת זימני חזיא להו בימי נדתה דלא קבעה, אלא אפילו חזיא תרי זמני וכו' [עכ"ל הראב"ד]. נראין דבריו סותרין זה את זה, דהא אמר חזיא הכי תלתא זימני קבעא לה וסת, ושוה הוא אשה שרואה עשרין וחמשא וריש ירחא תלתא זימני לאשה שרואה ריש ירחא וחמשא בירחא תלתא זימני. ואם רצונו לומר באשה שהיא למודה לראות מקודם זה בריש ירחא בלבד, כגון שראתה בו שלש פעמים בתחלה, אי נמי ריש ירחא וריש ירחא ועשרין וחמשא וריש ירחא, ואחר כך הורגלה לראות בשניהם, זה דבר ברור הוא, כדתנן [ס"ג ע"ב] שאין האשה קובעת וסת עד שתקבענה שלש פעמים, ואינה מטהרת את הוסת עד שתעקר ממנה שלש פעמים, ובזה דברי הרב נכונים. עוד כתב הרב וכה"ג שמואל נמי מודה, דאע"ג דאחד עשר לא חזו למיקבע להו וסת, אי חזיא מעיקרא תרתי ראיות מריש ירחא לריש ירחא ובשלישית חזיא בעשרין בירחא ובריש ירחא דקיימא ראיה שלישית בימי זיבה, קבעה לה וסת, הואיל ותרתי קמייתא חזיא ממעין סתום, ולא פליג שמואל בימי זיבה בהדי ר' יוחנן ור"ל [עכ"ל הראב"ד]. ונראה מדבריו כי ראיה שלישית שהיא בימי זיבה ממעין פתוח היא, ואנו אין לנו רואה מתוך מעין פתוח אלא בתוך ימי נדה, או בתוך ימי זיבה לאחר שראתה עד שתספור. אבל בימים הראוים לימי זיבה, [אין שם מעיין פתוח עד שתראה, דהא תנן [ל"ח ע"ב] כל אחד עשר בחזקת טהרה. וקביעות וסת בימי זיבה] פלוגתא דשמואל ור' יוחנן וריש לקיש היא, ויחיד ורבים הלכה כרבים. ופרושא דמתניתין כרב יהודה נקטינן, לומר שאינה צריכה בדיקה לטהרות. ומפלוגתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לא גמרינן אלא דלא מנינן עשרין ותרין מעשרין ותרין כרב פפא, אלא עשרין ותרין מעשרין ושבעה מנינן כרב הונא. ודאמר רב פפא בפרק האשה [ס"ד ע"א] לא אמרן אלא למקבע, אבל למיחש אפילו בחד זמנא חיישה לה, ואע"ג דקאי לה בימי זיבה, היא גופה איצטריכא ליה לרב פפא, ולאו למעוטי דלא קבעה בימי זיבה אתאן עליה התם, כדקא יליף מינה הרב, אלא היא גופה קמ"ל דחיישינן אפילו בימי זיבה לדברי הכל. אבל מה שאמר רב פפא בסוף פרק בנות כותים [ל"ט ע"א] קמיה דרב יהודה מדסקרתא מקבע לא קבעא, ההיא ודאי אליבא דשמואל קאמר, ולית הלכתא כותיה. ומה שאמר הרב הלכך היכא דרגילה למחזי מט"ו לט"ו, דכל חדא וחדא קיימא לחברתה בתוך ימי זיבה, רואין את האמצעיות כאלו אינן, והשאר קובעות לה וסת מעשרין ותשעה לעשרין ותשעה, דקיימי אהדדי בימי נדה [עכ"ל הראב"ד]. ואנו תמיהים על מה שאמר דכל חדא וחדא קיימא לחברתה בימי זיבה, ואי אפשר להיות הדבר כן, אלא ראשונה ושלישית וחמישית הן בימי נדה, ושניה ורביעית הן בימי זיבה. ומה שאמר רואין את האמצעיות כאילו אינן, אנו אין לנו בראיות כה"ג, אלא כולן ימי זיבה הן להחמיר וכולן ימי נדה הן להחמיר, דהא כולהו נשי האידנא ספק נדות ספק זבות משוינן להו. ועוד מהיכא תיפוק לן דשבקינן ט"ו דביני וביני ומנינן מימי נדה לימי נדה, דהיינו מכ"ט לכ"ט, וראיות זבה שבינתים כאילו אינן, והאמרינן בסוף פרק בנות כותים [ל"ט ע"ב] קסבר רב פפא עשרין ותרין מעשרין ותרין מנינן, ונדה ופתחה מנינן מעשרין ושבעה (דכהדדי) [ואע"ג דכהדרי] אתו עשרין ותרין קיימא לה בהנך ימי זיבה, לא שבקינן לה לההיא ראיה ולעולם מנינן ואזלינן מעשרין ותרין לעשרין ותרין אפילו כמה זימני, ואע"ג דאיכא מינייהו ביני וביני ימי זיבה. מיהא שמעינן דמנינן אפילו מראיות שבתוך ימי זיבה. ואע"ג דפליג רב הונא עליה דרב פפא, לאו מהדין טעמא פליג עליה, אלא משום דכדלקמה נקטה ומראייה אחרונה ולא מראשונה. ואף אנו נאמר בלמודה להיות רואה מט"ו לט"ו לראייתה אפילו למ"ד אין אשה קובעת לה וסת בימי זיבה, אם ראתה כסדר הזה ה' פעמים קבעה לה וסת, שכשתס(ת)לק הראיה השנית והרביעית שהן בימי זיבתה נשארו לה שלש ראיות בימי נדה, ולעולם מט"ו לט"ו מנינן, שאם נעקרה שלש פעמים בזה אחר זה מיום ט"ו טהרה את הוסת כולה, אע"פ שיש ביניהם ימים הראוים לראית זבה, ואם נעקרה פעם אחת מיום ט"ו, (ו)אם היא של ימי זיבה טהרה כל יום ט"ו שהוא בא לה בימי זיבה עד שתחזור לראות בו, ונשאר לה כל יום ט"ו שהוא בא לה בימי (זיבה) [נדה] עד שתעקר ממנה שלש פעמים בזה אחר זה. ואע"פ שיש מהם ימים הראוים להיות זיבה עקירה הוי, דמט"ו לט"ו מנינן. והאי דאיצטריך רב יהודה לפרושה למתניתין ברואה יום ט"ו לטבילה שהן כ"ב לראיתה, לומר שאינה קובעת וסת בשלש פעמים בט"ו לראייתה, מפני שיש מהן שהן באים לה בימי זיבה, אבל אם היתה למודה לראות כך ה' פעמים, שבאו לה ימי ט"ו שלש פעמים בימי נדה, קבעה לה וסת, ואם נעקרה מהם שלש פעמים בזה אחר זה הויא עקירות, שאינה מונה מעולם אלא מט"ו לט"ו, ואפילו לרב יהודה משמיה דשמואל. מ"מ אין אנו צריכים לכל הדקדוקים הללו, כיון דקי"ל כרבי יוחנן וכריש לקיש, ודלא כרב יהודה דאמר שמואל, ומתניתין דהיתה למודה להיות רואה יום ט"ו כפשטא מוקמינן לה בט"ו לראיתה. כן נראה לי. וישמע חכם ויוסיף לקח. עוד כתב היכא דרגילה למחזי חמשה ימים רצופין, וחזיא תלתא מנייהו בתוך י"א ותרי מנייהו לבתר הכין, קבעה בהו וסת [עכ"ל הראב"ד]. וכל מה שהאריך וכתב על זה אין נראה כלל, שאין אלו ימים הראויים לספירה כמו שאמר, שלא נאמרו ימים הראוים לספירה בגמרא [ל"ז ע"ב] אלא בשלא ראתה ראיית זבה, אבל זו שכבר ראתה אין (לנו) אלו ימים הראוים לספירה אלא ימי ספירה ממש הם והם ימי זיבה ודאי, ודינן [כ]כל י"א יום שראתה בהם שהם ימי זיבה ושומרת יום כנגד יום שהן בחזקת טומאה. ואע"פ שאמרנו לפי דעתינו שהאשה קובעת לה וסת בימי זיבה, מסתברא דכד קבעא וסת ליום ראשון הוא דקבעה, אבל לשאר הימים אפילו לתרין יומא בתראי לא קבעה, שהרי נפתח מעינה, וכל מעין פתוח לא קבעה כלל, לא שנא נדה ולא שנא זבה כדאמרינן, לפי שדמיה משוכין אחר פתיחת מעיינה.
עוד כתב הרב רוב דמים שבאשה טמאים. ואשכחן דסמוך רבנן עליה דהאי רובא אפילו לקולא, דתניא קשתה שנים ושלישי הפילה וכו' [עכ"ל הראב"ד]. ואני אומר שאין בזו שום ראיה, דכי אמרינן אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם בלא דם טמא קאמרינן, וכיון דאי אפשר אין אנו צריכין לראות הדם. והרי מצינו בהלכות גדולות דחשו רבנן בכולהו נשי דלמא משלמת דם טמא לדם טהור, אלמא ליכא למיסמך על הדין רובא להקל. ואף תקנת רבי בשדות [ס"ו ע"א] דאתקין ראתה שנים תשב ששה והן, פירשוה המפרשים אי משום דילמא יום ראשון דם טהור הוה. ואף הוא אומר כשטמא אוי לי שמא טעיתי [כ' ע"ב], ולא סמך על רובה. וגדולה מכל אלו, שלא מנאה ר' יוחנן באותן מקומות שהלכו חכמים אחר הרוב ועשאוה כודאי [י"ח ע"א]. זה ראיה לדברינו דכי אמרינן א"א לפתיחת הקבר בלא דם, בלא דם טמא קאמרינן, ולא משום דעל רובא סמכינן. ואנו תמהים האיך הניח חשש דם טהור וחשש לשופעת ומדלפת, אי דחזיא ושפעה כנהרא ליתא כלל [י' ע"ב], ומדלפת נמי מיעוטא דמעוטא הוא ולא שכיח. עוד כתב הלכך הוו להו כל ימי העונה כיום אחד ושעה אחת. ואפילו לרבי יוסי דמיקל בעונות הוסתות, בשעת הוסת מודה דחיישא [עכ"ל הראב"ד]. והא איהו הוא דכתב ברואה ראיה מרובה מתוך הנץ החמה, דבתר תחלת ראיה אזלינן ואסורה בלילה ומותרת ביום, ואם הכל (בשעה) [כשעה] אחת הרי זה אסורה בין ביום ובין בלילה, ואפילו לרבי יוסי, וכל שכן לרבי יהודא. ואם אנו חוששין לכל הנשים לשופעת ומדלפת, אזיל ליה שיעוריה דרבא דאמר וכמה עונה [ס"ג ע"ב], הואיל והכל (בשעה) [כשעה] אחת הרי כל הנשים אסורות יום ולילה ויותר מהמה, אלא ודאי שאין לחוש אלא לתחילת הראיה, ומכאן ואילך דמים שבתוך ימי נדתה הם, ואינה קובעת בהם וסת כדאסיקנא בסוף פרק בנות כותים [ל"ט ע"ב]. וא"ת דילמא מיקבע הוא דלא קבעא אבל מיחש חיישא. ליתא, דתנן [י"א ע"א] אף על פי שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה, ומדשקלינן וטרינן עלה בגמרא ילפינן שאינה צריכה בדיקה כלל לא לקבוע ולא לחוש, היכא דחזיא ממעיין פתוח, לפי שכל הדמים מפתח המעין הם שופעים.
<h2>דף סג.</h2>
עוד כתב הרב מה שאמר שמואל לימים שנים לוסתות אחד וכו', לית הלכתא כוותיה, דאליבא דרבי קאמר לה, וקי"ל כרשב"ג בוסתות. אלו דברי הרב. ובגמרא לא הוזכרו דברי רבי כלל אלא דברי חכמים, וכך הוא אמור בגמרא, אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר"ג ברבי שאמר משם רשב"ג, אבל חכמים אומרים אינה צריכה לא לשנות ולא לשלש, ואין זו מחלוקת רבי ור"ש אלא מחלוקת חכמים ורשב"ג. ואע"ג דאמרינן [יבמות ס"ה ע"א] וסתות ושור המועד כרשב"ג, לאו מכלל דרבי פליג עליה בקביעת וסת, וכי אפשר לומר דפליג רבי בשור המועד, ומקרא מלא הוא מתמול שלשום, אלא סתמי סתמי דדמיין לפלוגתא דרבי ורשב"ג נקטינן, ולא אמרי בכולהו הלכה מכלל דפליגי. ודאמרינן בפ"ק [ז' ע"ב] כולה כר' אליעזר, ובוסתות סבר לה כרבי, כי אתמר ההיא לענין דיה שעתה אתמר ולא לענין קביעות וסת, והלכות עקורות הן ואין למידות זו מזו, דאי לא תימא הכי דקאמר שמואל אבל חכ"א אינה צריכה לשנות בוסתות, היכא אשכחן ליה לרבי דקאמר בחד זמנא הויא חזקה. ותו דקאמר למה שלא מנו חכמים שלשה, מי אית לך למיתלי הא מילתא בטעמיה דרבי, אלא מה אית לך למימרא, גמרא גמיר לה שמואל לוסתות, ומשום חכמים ולא משום רבי בלבד, הכי נמי לימים (ו)שנים ולמה שלא מנו חכמים שלש משום חכמים קא גמיר לה שמואל, ולא משום רבי. מיהו בהא ודאי מודינא, כיון דסתם מתניתין כרשב"ג הלכתא כותיה, ודאמר שמואל הרי אמרו לימים וכו', אמרו וליה לא ס"ל, דסתם מתניתין עדיף. ועוד הא שמואל גופיה הוא דאמר עד שתשלש בדלוג. ואין לנו להחמיר בוסתות דרבנן אלא בראיה ברורה.
<h2>דף סג:</h2>
עוד כתב הרב יש וסתות שהן מגופה שהן תלויין במעשה ובימים, כגון אכלה שום וראתה אכלה בצל וראתה כסכסה פלפלין וראתה קפצה וראתה, כיון שקבעה שלש פעמים הרי זה וסת. מיהו הנך כיון דמחמת אונסא קאתו, לא קבעא לא בימים לחודייהו ולא בקפיצות ואכילות לחודייהו, דתניא כל שתקבענה מחמת אונס אפילו כמה פעמים לא קבעה לה וסת. עד כאן דברי הרב. ונראה מדבריו שזה כלל גדול לאכילות ולקפיצות, שאינן קובעות לעולם אלא בימים ובקפיצות אי נמי בימים ובאכילות. ואנו אין לנו כן, דלא אקרי אונס אלא קפיצה בלבד וכיוצא בה, כל דבר שאינה עושה אותו מדעתה אלא על כרחה, אבל אכילת שום ובצל שהוא מאכל תאוה, וכל דבר שהיא עושה אותו מדעתה להנאתה, אין זה נקרא אונס. תדע דהא לא אותבינן מההיא ברייתא עליה דשמואל דאמר למה שלא מנו חכמים שלשה, אלמא כה"ג לא אונס הוא. וכן מפורש בתוספתא [פ"א ה"ב] אי זהו אונס, קפצה או חלתה או הכה בעלה או נשאה משאוי כבד וראתה זהו אונס. ואע"פ שהמאכל והמשתה נקרא אונס לענין זב [זבים פ"ב מ"ב], [הוא] מפני שגרם לו חולי, אבל לענין ראית נדה שהדמים יפים לאשה [ס"ד ע"ב] לא מצינו שנקרא מאכל ומשתה אונס, אלא כמו שמפורש בתוספתא שהזכרנו. ועוד אפילו קפיצות נמי שאמרו בהן שאינן וסת עד שתקבע בימים ובקפיצות, לא אמרו אלא כגון דקפצה בחד בשבא וחזאי והדר קפצה בחד בשבא וחזאי, וה"ה לריש ירחא וריש ירחא, כיון שהרכיבה מתחלה קביעות הקפיצות עם קביעות הימים לא קבעה בהני קפיצות לחודייהו אלא בימים ובקפיצות בהדדי, אבל אם מתחילה קפצה וראתה קפצה וראתה בלא קביעת הימים אלא בכל יום המזדמן לה, קבעה לה וסת. ודאוקימנא בגמרא לא קבעה לימים לחודייהו ולקפיצות לחודייהו, תריצתא דברייתא הוא דתניא אפילו כמה פעמים לא קבעה לה וסת, ולא הויא אוקימתא לשמעתא, דרב הונא לא איירי בוסת מורכבת אלא בוסת פשוטה, כגון שקפצה וראתה קפצה וראתה בכל יום שנזדמן לה, והרי היא קובעת וסת לקפיצות לחודייהו. ויש לנו ראיה בזה מדאשכחן ליה לרב הונא גופיה דאמר בפרק כל היד [ט"ו ע"ב] לא שנו אלא שאין לה וסת לימים ויש לה וסת לקפיצות, דכיון דבמעשה תליא מילתא וכו', אלמא יש קביעות וסת לקפיצות בלא ימים ובמעשה בלבד הדבר תלוי. ונראין הדברים דמאי דקתנינן בברייתא דה"ה לכל וסת התלוי במעשה ואפילו שלא באונס, אלא אונס איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא הוא הגורם ולימים לא ניחוש, קמשמע לן דלא קבעה וסת לקפיצות לחודייהו, והיינו דאמרינן עלה לימים פשיטא, מכלל דקפיצות לחודייהו לאו פשיטא הוא, שהם עיקר הגורם.
ומה שכתב שהיא חוששת לקפיצתה, ומקפיצתה ואילך חוששת כל היום [עכ"ל הראב"ד]. אנו אין לנו בזה כל היום, אלא בתחלת הוסת או בסוף הוסת, וכדתנן [ס"ג ע"ב] לענין מפהקת ומעטשת. וכבר כתבנו דעתנו בזה.
עוד כתב הרב והיכא דרגילה למיחזי בהנץ החמה או לאחר הנץ החמה ודאי נקטינן לחומרא ואסורה כל הלילה וכל היום [עכ"ל הראב"ד]. נראה לי בזה טעות סופר, ובעיני כך היא הצעת הדברים, ולא ידעינן אי קודם הנץ החמה או לאחר הנץ החמה. מכל מקום קשיא לי אם יש ספק בדבר אין זו רגילה לראות בהנץ החמה, ואין לנו קביעות וסת מספק אלא בדבר ברור, ואם היא רגילה בהנץ החמה, אין בזה ספק ובידוע שהוא יום, ואמאי נקטינן לחומרא. ולא מצינו חומר זה בדברי רבותינו להיות אסורה כל הלילה וכל היום, אלא ביום או בלילה. ועוד הא הוא דאמר וסתות דרבנן, וספק דדבריהם להקל, ולא ירדתי בזה לסוף דעתו כלל. מצאנו בשער תקון הוסתות באשה הרגילה לראות בהינץ החמה ואין ידוע אם קודם הינץ החמה או לאחר הינץ החמה [עכ"ל הראב"ד]. בהגהתו חזר בו מדבריו הראשונים ותלה אותם באחר ואמר איכא מ"ד הכי, ולבסוף הגיה ואיכא מ"ד כיון דוסתות דרבנן כ"ש סמוך לוסתה, הילכך הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא ולא חיישא אלא ליום שהוא ודאי בימי נדתה, מיהו לההוא [גונא] מיהת איבעי לה למיחש. והכי מסתבר. ובזה אין לנו לתפשו כל כך, אבל עדיין אין כל דבריו שוין לדברינו. והיאך תחוש ליום שהוא ודאי בימי נדתה אם אין עונת הוסת ידועה. ובההוא [גונא] של הנץ החמה אין יום ואף לא עונה תמימה ... כל ידעה מה כי נעלמה ממנה חכמ[ה] ... וכמה הפקחת היא או סומא. עוד כתב בוסתות דגופא כגון מפהקת ומעטשת וחוששת בפי כריסה וכל אותן השנויים במשנתינו אינה אסורה אלא עם וסתה בלבד. בין שיש לה יום קבוע לאותן הסימנין בין שאין לה [עכ"ל הראב"ד]. הא קשיא טובא, בשלמא למודה לראות לימים וקפיצות [י"א ע"ב] אפשר שתשמור את עצמה, ואינה אסורה עד שתקפוץ באותו יום, אלא מפהקת ומעטשת וכל שמנו חכמים במשנתינו [ס"ג ע"א], שהוא מאורע שיכול לבא לה בתוך שמושה, איך תהא מותרת כל אותה עונה שקבעה בה הוסת, מאחר שיש לה יום קבוע לאותן וסתות. ומה שהביא ראיה לדבר מדקתני עלה במתניתין רבי יוסי אומר אף ימים ושעות וסתות, למאן קאמר לאו לרבי יהודה בר פלוגתיה, אלמא בוסתות דגופא מודה רבי יהודה דלא מיתסרא אלא לשעתא, אין בזה שום ראיה, דכל הני מילי בוסתות דגופה שאין להם יום קבוע, אבל אם יש להם יום קבוע דינן כדין וסתות דימים, ואין הפרש ביניהן אלא בקפיצות ובכל דבר שהיא יכולה להשמר ממנו בשעת תשמיש. עוד כתב ואם רגילה לראות מקצת הראיה לאחר הוסת אסורה מן הוסת ואילך כל היום [עכ"ל הראב"ד]. ואנן לא תנן הכי, אלא היתה למודה לראות בתחלת הוסת, [כל טהרות שעשתה בתוך הוסת טמאות, בסוף הוסת] כל טהרות שעשתה בתוך הוסת טהורות, הא למדנו שאין לחוש אלא לשלשה פרקים הללו, שהן תחלת הוסת ותוך הוסת וסוף הוסת. ומי שמוסיף לנו פרק רביעי להיות חוששת לאחר הוסת צריך להביא ראיה על כן. ולדידן לא שנא רואה מתוך הלילה לאחר הלילה ומתוך הוסת לאחר הוסת, אינה חוששת אלא לתחלת ראיתה שהיא העיקר.
מ"ש הרב דיוצא לדרך פוקד אשתו ואפילו סמוך לוסתה כדגרסינן ביבמות, והוא פריש לה בביאה ממש. ליתא, ואין הפקידה אלא פקודת שלום ונטילת רשות בלבד, ואפילו באשתו נדה. והכי גרסינן לה ביבמות בספרים מדוקדקים. ועונה שאמרו לא לעונת הוסת, [אלא לעונת] יציאתו לדרך. ומה שהגיהו בספרים אפילו סמוך לוסתה אע"ג דאמר רבא חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה עונה, הגהה הוא שהוגהה משמו של ר' יצחק דמרן לוי ז"ל, וליתא כל עיקר, ולא נמצאת בספר ישן מעולם. ואין לי בזה להאריך, הלא כתובה על ספר הישר. עוד כתב הרב וקי"ל כרבי יהודה דאמר כל היום שלה ומאי כל היום עונת היום. והני מילי בשרגילה לראות ביום [עכ"ל הראב"ד]. נראה מדברי הרב שהוא מפרש כל היום שלה לאיסור, וברגילה למחזי בתחלת יממא, וכן כל הלילה שלה לאיסור, וברגילה למחזי בסוף ליליא. ואנן איפכא מפרשינן לה, ומאי כל היום שלה, להתיר, מכלל שהיא אסורה בלילה, וברגילה למחזי בסוף ליליא, וכן הלילה שלה להתיר, מכלל שהיא אסורה ביום, וברגילה למיחזי בתחלת יממא. ראיה לדברינו מדתנן בפרק תינוקת [ס"ד ע"ב] ראתה ועודה בבית אביה, בית שמאי אומרים נותנין לה בעילת מצוה, ובית הלל אומרים כל הלילה שלה, אלמא כל שלה להתיר הוא. ותו לא מידי.
והטעם שאמר בעל ההלכות ביושבת על דם טהור, אין לתפשו על כך, שהוא לא אמר שהיה שעת וסתה, אלא דומה לשעת וסתה ולעשות לה היכר מדרבנן כדי שתדע שנטמא מעיינה אחרי טהרתו, וכי היכי דלא ליתי לאחלופי בשופעת דם טמא מתוך דם טהור [ס"ג ע"ב] שהוא וסת. וכל שכן ללוי דאמר [ל"ה ע"ב] נסתם הטמא נפתח הטהור, הרי זה דומה יפה לוסת(ה) השופעת, אלא שזו תלויה בדמיה וזו תלויה (בדמיה) [בימיה]. וברייתא דטועה לא הויא תיובתיה, דחששא דרבנן היא ולא החמירו בה בטועה לאסרה מספק דדבריהם בכל ימי טעותה. שגיאות מי יבין מנסתרות נקני [תהלים י"ט].
עוד כתב אם קבעה וסת לשעות ולא לימים אינה חוששת אלא לשעתא בלבד, דעד כאן לא קא פליג רבי יהודה אלא בלמודה לשעות ולימים, אבל אם קבוע לה וסת לשעה ולא קבוע לה וסת ליומא. ודאי קביעותה דשעה מהניא ולא אתי וסת שאינו קבוע דיומא ועקר לה לקביעותה דשעה [עכ"ל הראב"ד]. ולא הבינותי בזה מהו רוצה לומר, אם רוצה לומר שהאשה קובעת וסת בשעות שלא בימים, זה תימא הוא, שלא מצינו קביעות שעות שלא בימים בכל דברי רבותינו, ואם כן הרי האשה הזאת אסורה כל ימיה באותה שעה, ואין לנו כיוצא בה בכל התלמוד. ומה שהביא ראיה מההיא איתתא [דכל אימת] דסלקא מטבילת מצוה הוות חזיא, זה במעשה היה תלוי ולא בשעה, שאם אין לה יום קבוע אין לה שעה קבועה, ואין בזו שום ראיה.
עוד כתב הרב רוב דמים שבאשה טמאים. ואשכחן דסמוך רבנן עליה דהאי רובא אפילו לקולא, דתניא קשתה שנים ושלישי הפילה וכו' [עכ"ל הראב"ד]. ואני אומר שאין בזו שום ראיה, דכי אמרינן אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם בלא דם טמא קאמרינן, וכיון דאי אפשר אין אנו צריכין לראות הדם. והרי מצינו בהלכות גדולות דחשו רבנן בכולהו נשי דלמא משלמת דם טמא לדם טהור, אלמא ליכא למיסמך על הדין רובא להקל. ואף תקנת רבי בשדות [ס"ו ע"א] דאתקין ראתה שנים תשב ששה והן, פירשוה המפרשים אי משום דילמא יום ראשון דם טהור הוה. ואף הוא אומר כשטמא אוי לי שמא טעיתי [כ' ע"ב], ולא סמך על רובה. וגדולה מכל אלו, שלא מנאה ר' יוחנן באותן מקומות שהלכו חכמים אחר הרוב ועשאוה כודאי [י"ח ע"א]. זה ראיה לדברינו דכי אמרינן א"א לפתיחת הקבר בלא דם, בלא דם טמא קאמרינן, ולא משום דעל רובא סמכינן. ואנו תמהים האיך הניח חשש דם טהור וחשש לשופעת ומדלפת, אי דחזיא ושפעה כנהרא ליתא כלל [י' ע"ב], ומדלפת נמי מיעוטא דמעוטא הוא ולא שכיח. עוד כתב הלכך הוו להו כל ימי העונה כיום אחד ושעה אחת. ואפילו לרבי יוסי דמיקל בעונות הוסתות, בשעת הוסת מודה דחיישא [עכ"ל הראב"ד]. והא איהו הוא דכתב ברואה ראיה מרובה מתוך הנץ החמה, דבתר תחלת ראיה אזלינן ואסורה בלילה ומותרת ביום, ואם הכל (בשעה) [כשעה] אחת הרי זה אסורה בין ביום ובין בלילה, ואפילו לרבי יוסי, וכל שכן לרבי יהודא. ואם אנו חוששין לכל הנשים לשופעת ומדלפת, אזיל ליה שיעוריה דרבא דאמר וכמה עונה [ס"ג ע"ב], הואיל והכל (בשעה) [כשעה] אחת הרי כל הנשים אסורות יום ולילה ויותר מהמה, אלא ודאי שאין לחוש אלא לתחילת הראיה, ומכאן ואילך דמים שבתוך ימי נדתה הם, ואינה קובעת בהם וסת כדאסיקנא בסוף פרק בנות כותים [ל"ט ע"ב]. וא"ת דילמא מיקבע הוא דלא קבעא אבל מיחש חיישא. ליתא, דתנן [י"א ע"א] אף על פי שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה, ומדשקלינן וטרינן עלה בגמרא ילפינן שאינה צריכה בדיקה כלל לא לקבוע ולא לחוש, היכא דחזיא ממעיין פתוח, לפי שכל הדמים מפתח המעין הם שופעים.
עוד כתב הרב וכל אלה אינם נעקרים אלא בשלש פעמים כמו שנקבעו בשלשה. וכל אלה חוששת לכל יום הוסת, בין שיש להם שעה קבועה לוסת בין שאין להם. כך הם דברי הרב, והם צריכים עוד פירוש, דמאי כל יום הוסת כל עונת הוסת.
עוד כתב וסת שהוא קבוע, אפילו עברו שלש עונות כמותן ולא ראתה, אפילו אם חזרה וראתה בו ביום אחר כמה הפסקות חזר הוסת למקומו, שאורח בזמנו בא, דתניא היתה למודה לראות יום עשרים ושנתה ליום שלשים, זה וזה אסורים, הגיע יום עשרים ולא ראתה, מותרת לשמש עד יום שלשים, וחוששת ליום שלשים, הגיע יום שלשים וראתה, יום עשרים ולא ראתה יום שלשים ולא ראתה, יום עשרים וראתה, הותר יום שלשים ונאסר יום עשרים, מפני שאורח בזמנו בא [עכ"ל הראב"ד]. ואנן לא הכין גרסינן לה, ולא מצאתי אותה גירסא בשום ספר בעולם, אלא כך, היתה למודה להיות רואה יום עשרים ושנתה ליום שלשים זה וזה אסורין, הגיע יום עשרים ולא ראתה מותרת לשמש עד יום שלשים וחוששת ליום שלשים, הגיע יום שלשים וראתה הגיע יום עשרים וראתה הגיע יום שלשים ולא ראתה, הותר יום שלשים ונאסר יום עשרים, מפני שאורח בזמנו בא. כך הוא לשון הברייתא בדקדוק. ולעולם כל שתעקר ממנה שלשה פעמים טהרה את הוסת, ואם חזרה ליום וסתה הראשון לאחר מיכן הרי זה שנוי אם ראתה בנתיים מתוך אחרות, ואם לא ראתה כלום בנתיים, או שראתה בלא קביעות וסת, הרי היא כבתחילה, ואינה חוששת עד שתקבענה שלש פעמים, וכמו שאנו עתידים עוד לפרש. וכן בהפסקת ימי עבורה וימי מניקתה, אם נעקרו בהם וסתותיה שלש פעמים הרי הן עקורות, ואם ראתה אחר כך הרי היא כרואה בתחילה לענין קביעות וסת, שאינו קבוע עד שתקבענה שלש פעמים. זה נראה לי לפי דעתי. אלא שראיתי בפירוש רש"י ז"ל הצעת הברייתא שהזכרנו למעלה, וכמדומה לי מתוך פירושו שהוא גורס כלשון הראשון. וכתבתי כל זה לפי שהיא מלאכת שמים. עוד כתב הרב ולמדנו דבר זה ממה שאמרו לענין מעת לעת, דאילו זקנה שפסקה שלש עונות ולא ראתה ולבסוף ראתה דיין שעתן בראיה ראשונה, ואילו גבי מניקת כיון שעברו ימי מניקתה ראיתה מטמאה מעת לעת אפילו בראיה ראשונה, אלמא וסת במקומו עומד, ודמיה למקומן הן חוזרין, ולא נסתלקו ממנה אלא לשעתה. זהו תורף דברי הרב. ויש לנו בזה כמה תשובות להשיב, ולומר אפילו מעוברת ומניקה לדברי האומר [ז' ע"א] כל אשה שעברו עליה שלש עונות דיין שעתן אף אלו דיין שעתן אפילו לאחר ימי עבורן ולאחר ימי מניקתן כיון שעברו עליהם שלש עונות. ולא אמרו [י' ע"ב] דיין כל ימי עבורן ודיין ימי מניקתן להוציא אחר ימי עבורן ואחר ימי מניקתן, אלא להביא כל הראיות שהן רואות תוך הימים הללו, ולאפוקי מרב דאמר אכולהו. ולעולם אם ראתה אחר כך הכי נמי דיין שעתן, והוא שעברו עליה שלש עונות, למ"ד כל אשה שעברו עליה שלש עונות דיין שעתן, ולא אמרינן חזרו דמיה למקומן. ועוד מה יש להביא ראיה מטומאת מעת לעת לקביעות וסתות, והם שני דברים שהם זה כנגד זה, שזו מטמאה מעת לעת וזו דיין שעתן, לתנא דידן דס"ל כל אשה שיש לה וסת דיין שעתן. ואפילו לר"א דלית ליה אלא ד' נשים, שניא קביעות וסת, לפי שיש לומר אם חזרו הדמים עדיין לא חזרה הוסת. ועוד הטעם שנתן לדבריו מפני שכל הפסקה שבאה מחמת הגורם נסתלק הגורם חזר הוסת למקומו, והגורם להפסקת מעוברת ומניקת מפני שאיבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עליה עד כ"ד חודש, יש להשיב לדבריו של הרב, שהוא מדמה חזרת הוסת למקומה לחזרת דמים למקומן, וכן נאמר באשה שאין לה וסת אחר ימי עבורה ואחר ימי מניקתה חזרו הדמים למקומן ומטמאה מעת לעת, א"כ הא דתניא [ל"ו ע"א] ושוין ברואה אחר דם טהור שדייה שעתה, ואסקינן לוי דאומר כתנא דשוין, ואמאי הרי נסתלק הגורם ונסתם הטהור ונפתח הטמא. ואע"ג דקיי"ל כרב דאמר [ל"ה ע"ב] מעיין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו, מ"מ אנו מביאין ראיה מדברי לוי דלית ליה האי כללא דכייל הרב, דפלוגתא דרב ולוי לאו בהדין כללא תליא מילתא, ולאו משום הדין כללא פליג רב עליה דלוי, דהאי כללא ליתא כלל.
עוד כתב הרב והשתא דאמרינן דראיית עשרין וחמשא חיישא לה, אי חזיא הכי תלתא זימני קבעה לה וסת לעשרין וחמשא ולריש ירחא. והא דאמרינן דאין אשה קובעת וסת בתוך ימי נדתה, לא מבעיא היכא דכולהו תלת זימני חזיא להו בימי נדתה דלא קבעה, אלא אפילו חזיא תרי זמני וכו' [עכ"ל הראב"ד]. נראין דבריו סותרין זה את זה, דהא אמר חזיא הכי תלתא זימני קבעא לה וסת, ושוה הוא אשה שרואה עשרין וחמשא וריש ירחא תלתא זימני לאשה שרואה ריש ירחא וחמשא בירחא תלתא זימני. ואם רצונו לומר באשה שהיא למודה לראות מקודם זה בריש ירחא בלבד, כגון שראתה בו שלש פעמים בתחלה, אי נמי ריש ירחא וריש ירחא ועשרין וחמשא וריש ירחא, ואחר כך הורגלה לראות בשניהם, זה דבר ברור הוא, כדתנן [ס"ג ע"ב] שאין האשה קובעת וסת עד שתקבענה שלש פעמים, ואינה מטהרת את הוסת עד שתעקר ממנה שלש פעמים, ובזה דברי הרב נכונים. עוד כתב הרב וכה"ג שמואל נמי מודה, דאע"ג דאחד עשר לא חזו למיקבע להו וסת, אי חזיא מעיקרא תרתי ראיות מריש ירחא לריש ירחא ובשלישית חזיא בעשרין בירחא ובריש ירחא דקיימא ראיה שלישית בימי זיבה, קבעה לה וסת, הואיל ותרתי קמייתא חזיא ממעין סתום, ולא פליג שמואל בימי זיבה בהדי ר' יוחנן ור"ל [עכ"ל הראב"ד]. ונראה מדבריו כי ראיה שלישית שהיא בימי זיבה ממעין פתוח היא, ואנו אין לנו רואה מתוך מעין פתוח אלא בתוך ימי נדה, או בתוך ימי זיבה לאחר שראתה עד שתספור. אבל בימים הראוים לימי זיבה, [אין שם מעיין פתוח עד שתראה, דהא תנן [ל"ח ע"ב] כל אחד עשר בחזקת טהרה. וקביעות וסת בימי זיבה] פלוגתא דשמואל ור' יוחנן וריש לקיש היא, ויחיד ורבים הלכה כרבים. ופרושא דמתניתין כרב יהודה נקטינן, לומר שאינה צריכה בדיקה לטהרות. ומפלוגתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לא גמרינן אלא דלא מנינן עשרין ותרין מעשרין ותרין כרב פפא, אלא עשרין ותרין מעשרין ושבעה מנינן כרב הונא. ודאמר רב פפא בפרק האשה [ס"ד ע"א] לא אמרן אלא למקבע, אבל למיחש אפילו בחד זמנא חיישה לה, ואע"ג דקאי לה בימי זיבה, היא גופה איצטריכא ליה לרב פפא, ולאו למעוטי דלא קבעה בימי זיבה אתאן עליה התם, כדקא יליף מינה הרב, אלא היא גופה קמ"ל דחיישינן אפילו בימי זיבה לדברי הכל. אבל מה שאמר רב פפא בסוף פרק בנות כותים [ל"ט ע"א] קמיה דרב יהודה מדסקרתא מקבע לא קבעא, ההיא ודאי אליבא דשמואל קאמר, ולית הלכתא כותיה. ומה שאמר הרב הלכך היכא דרגילה למחזי מט"ו לט"ו, דכל חדא וחדא קיימא לחברתה בתוך ימי זיבה, רואין את האמצעיות כאלו אינן, והשאר קובעות לה וסת מעשרין ותשעה לעשרין ותשעה, דקיימי אהדדי בימי נדה [עכ"ל הראב"ד]. ואנו תמיהים על מה שאמר דכל חדא וחדא קיימא לחברתה בימי זיבה, ואי אפשר להיות הדבר כן, אלא ראשונה ושלישית וחמישית הן בימי נדה, ושניה ורביעית הן בימי זיבה. ומה שאמר רואין את האמצעיות כאילו אינן, אנו אין לנו בראיות כה"ג, אלא כולן ימי זיבה הן להחמיר וכולן ימי נדה הן להחמיר, דהא כולהו נשי האידנא ספק נדות ספק זבות משוינן להו. ועוד מהיכא תיפוק לן דשבקינן ט"ו דביני וביני ומנינן מימי נדה לימי נדה, דהיינו מכ"ט לכ"ט, וראיות זבה שבינתים כאילו אינן, והאמרינן בסוף פרק בנות כותים [ל"ט ע"ב] קסבר רב פפא עשרין ותרין מעשרין ותרין מנינן, ונדה ופתחה מנינן מעשרין ושבעה (דכהדדי) [ואע"ג דכהדרי] אתו עשרין ותרין קיימא לה בהנך ימי זיבה, לא שבקינן לה לההיא ראיה ולעולם מנינן ואזלינן מעשרין ותרין לעשרין ותרין אפילו כמה זימני, ואע"ג דאיכא מינייהו ביני וביני ימי זיבה. מיהא שמעינן דמנינן אפילו מראיות שבתוך ימי זיבה. ואע"ג דפליג רב הונא עליה דרב פפא, לאו מהדין טעמא פליג עליה, אלא משום דכדלקמה נקטה ומראייה אחרונה ולא מראשונה. ואף אנו נאמר בלמודה להיות רואה מט"ו לט"ו לראייתה אפילו למ"ד אין אשה קובעת לה וסת בימי זיבה, אם ראתה כסדר הזה ה' פעמים קבעה לה וסת, שכשתס(ת)לק הראיה השנית והרביעית שהן בימי זיבתה נשארו לה שלש ראיות בימי נדה, ולעולם מט"ו לט"ו מנינן, שאם נעקרה שלש פעמים בזה אחר זה מיום ט"ו טהרה את הוסת כולה, אע"פ שיש ביניהם ימים הראוים לראית זבה, ואם נעקרה פעם אחת מיום ט"ו, (ו)אם היא של ימי זיבה טהרה כל יום ט"ו שהוא בא לה בימי זיבה עד שתחזור לראות בו, ונשאר לה כל יום ט"ו שהוא בא לה בימי (זיבה) [נדה] עד שתעקר ממנה שלש פעמים בזה אחר זה. ואע"פ שיש מהם ימים הראוים להיות זיבה עקירה הוי, דמט"ו לט"ו מנינן. והאי דאיצטריך רב יהודה לפרושה למתניתין ברואה יום ט"ו לטבילה שהן כ"ב לראיתה, לומר שאינה קובעת וסת בשלש פעמים בט"ו לראייתה, מפני שיש מהן שהן באים לה בימי זיבה, אבל אם היתה למודה לראות כך ה' פעמים, שבאו לה ימי ט"ו שלש פעמים בימי נדה, קבעה לה וסת, ואם נעקרה מהם שלש פעמים בזה אחר זה הויא עקירות, שאינה מונה מעולם אלא מט"ו לט"ו, ואפילו לרב יהודה משמיה דשמואל. מ"מ אין אנו צריכים לכל הדקדוקים הללו, כיון דקי"ל כרבי יוחנן וכריש לקיש, ודלא כרב יהודה דאמר שמואל, ומתניתין דהיתה למודה להיות רואה יום ט"ו כפשטא מוקמינן לה בט"ו לראיתה. כן נראה לי. וישמע חכם ויוסיף לקח. עוד כתב היכא דרגילה למחזי חמשה ימים רצופין, וחזיא תלתא מנייהו בתוך י"א ותרי מנייהו לבתר הכין, קבעה בהו וסת [עכ"ל הראב"ד]. וכל מה שהאריך וכתב על זה אין נראה כלל, שאין אלו ימים הראויים לספירה כמו שאמר, שלא נאמרו ימים הראוים לספירה בגמרא [ל"ז ע"ב] אלא בשלא ראתה ראיית זבה, אבל זו שכבר ראתה אין (לנו) אלו ימים הראוים לספירה אלא ימי ספירה ממש הם והם ימי זיבה ודאי, ודינן [כ]כל י"א יום שראתה בהם שהם ימי זיבה ושומרת יום כנגד יום שהן בחזקת טומאה. ואע"פ שאמרנו לפי דעתינו שהאשה קובעת לה וסת בימי זיבה, מסתברא דכד קבעא וסת ליום ראשון הוא דקבעה, אבל לשאר הימים אפילו לתרין יומא בתראי לא קבעה, שהרי נפתח מעינה, וכל מעין פתוח לא קבעה כלל, לא שנא נדה ולא שנא זבה כדאמרינן, לפי שדמיה משוכין אחר פתיחת מעיינה.
<h2>דף סד.</h2>
עוד כתב הרב בקביעת הוסתות שחוששת בתחלת הוסתות לשתי חששות, לימי החדש שקובעין את הוסת בלא השואת הפלגה, ולהפלגה בלא ימי החדש [עכ"ל הראב"ד]. ואני אומר מצאנו קביעת הוסתות על י"ז דרכים, א' מפהקת, ב' מעטשת, ג' חוששת בפי כרסה, ד' חוששת בשפולי מעיה, ה' שופעת דם טמא מתוך דם טהור, ו' כמין צמרמורות אוחזין אותה, ז' ראשה כבד עליה, ח' ואיבריה כבדין עליה, ט' רותחת, י' גוסה, י"א אכלה שום וראתה, י"ב אכלה בצל וראתה, י"ג כסכסה פלפלין וראתה [ס"ג ע"א וע"ב], י"ד קפצה וראתה, ט"ו ימי השבת כגון בחד בשבת בחד בשבת [י"א ע"א], ט"ז ימי החדש כגון ריש ירחא וריש ירחא [ל"ט ע"א], י"ז הפלגה שוה שבין ראיה לראיה, כדתנן [ס"ג ע"ב] היתה למודה להיות רואה יום ט"ו, לא שנא לראיתה ולא שנא לטבילתה שהם כ"ב לראיתה [ל"ט ע"ב], אחת זו ואחת זו היא הפלגה שוה שבין ראיה לראיה. הרי אלו י"ז וסתות פשוטות, חוץ מן המורכבות, כגון שקבעה וסתה לימים ולקפיצות, וחוץ מן הדילוג. ואם באנו לומר שתחוש האשה בתחלת וסתה לכל אלו החששות, אין קץ וסוף לדברינו. הלכך מסתברא שאין לה לחוש אלא אחר שהיא למודה, ומעין שהיא למודה, ואין לנו אלא כלשון משנתנו [שם] היתה למודה לראות יום חמשה [עשר] ושנתה ליום (ב') [עשרים] זה וזה אסורין, אבל בתחלת הוסת שאינה למודה עדיין, לא נראה לנו שיש לה לחוש כל עיקר, שאם באתה להטעינה כל החששות שהיא קובעת וסת בהן אתה מכלה בהבל ימיה. עוד כתב הרב כיון שתלינן להעדה דשור המועד בקביעת וסתות, וקי"ל הלכתא כשמואל בדיני, הלכך מספקא לן הא מילתא, ובנגיחות עבדינן כשמואל לקולא לנתבע, וגבי ראיות נקטינן חומרי דרב וחומרי דשמואל [עכ"ל הראב"ד]. ואני תמהים מזה, דכי היכי דקי"ל כשמואל בדיני, הכי קי"ל כרב באיסורי, בין לקולא בין לחומרא. ואין הדברים הללו כגון שדרה וגלגולת [עירובין ז' ע"א] דודאי סתרן אהדדי, אע"ג דמדמינן נגיחות לוסתות, דמויי בעלמא הוא דמדמינן להו, אבל לא תליא חדא בחברתה כגון טומאה וטרפה בשדרה וגלגולת. וכל שכן דבהאי דינא אפסיקא לן הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני, וכל היכא דאפסיקא הילכתא לית לן אלא מאי דאמור רבנן, ואע"ג דפליגי הלכתא אהדדי לא חיישינן, מידי דהוה אנשואין ומלקיות דקי"ל כרבי, [ו]בוסתות ובשור המועד כרשב"ג [יבמות ס"ה ע"א].
